<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ז ב'), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
על יינו [של צדוקי] מסתברא לכאורה שהוא אסור דלא חייש למגע גוי, ומגעו אינו אוסר, דלאו עובד ע"ז הוא. האמנם ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות עבדים פרק ו' (ה"ו) יראה שיינו מותר בשתייה, דבר זה לשונו, וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים בעד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כנכרים לכל דבריהם, אנו למדים לצדוקין בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ע"כ. ואין לומר שזהו לעניין עדות לחוד ולא לכל מילי, שהרי אמרו ז"ל (חולין ו' א') ג"כ שמבטלים רשות לעניין שבת כישראל. ויין כותי בזמן ההוא היה מותר, וכדאיתא סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבין הכותיים וכו' ומחל ושותה. וכן מההיא עובדא דאיתא מסכת חולין פ"ק (ו' א') שאז נתגלה חרפתם. ומשום הכי אי מוקמת ההיא דהלוקח במטהר יינו של כותי הא איכא הא. וכן מסכת חגיגה (כ"ד ב'), חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרות היין והשמן. כלומר שהיו חשודין על המעשרות כעם הארץ וכן על טהרה. סוף פרק דם הנדה (נ"ז א'), זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו, זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי תחומין ויין נסך. וכמה דברים יש בתלמוד שהיו הכותיים אז ראוים להם. עוד פרק דם הנדה (נ"ו ב'), כותיים נאמנין לומר שם קברנו את הנפלים או לא קברנו. והוינן בה, והא לית ליהו ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט, י"ד). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. מכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שמותר לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מיתיהן, דמשמע מהא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. אבל הר"ם ז"ל (אבל פ"ב הט"ו) כתב שאין נכנסים, שאפילו היה תפוש בקרובו בכניסה ובחיבורין ומותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש ממנו לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. ואין טעם לומר שהצדוקי אינו חושש למגע גוי אם כן נאסר יינו מטעם החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה. עוד דיינו לא מצינו דנאסר במניין. אבל אם משביעין הצדוקי חבר על פי זה העיקר על יינו שלא נגע בו גוי פשוט הוא שמותר בשתיה, שאף על פי שאינו חושש אלפני עור חושש הוא לעצמו שלא יעשה עבירה בעבור זולתו וישבע לשקר. וכיוצא בזה הוא שאמרו ז"ל פרק הכל שוחטין (חולין ד' א') גבי שחיטת כותי מותרת אמרינן, כיוצא בו מצא בידו דקורייא של צפורים קוטע ראשו של אחד ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כלומר שאף על פי שאינו מוזהר אלפני עור מזדהר הוא אנפשיה, וכדאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז ב'), הני כותאי עשורי מעשרי. כלומר דבמידי דאוריתא כשרוצים לאכלו מזהר זהירי אבל למכור לא דלא חיישי אלפני עור. וכל שכן בארצות האל, שהישמעאלים גרים שם, וישמעאל מגעו שלא בכונה מותר בשתיה דלאו עובד ע"ז הוא וכדברי הר"ם ז"ל. (הל' מאכלות אסורות פי"ג הי"א).
